השיחות קרסו. טהראן לא מסרה הצעת נגד בעלת ממש, ואיראן פירשה את הדחיינות כחולשה אמריקאית — טעות שעלתה לה ביוקר. ארה"ב חידשה את ההפצצות על תשתיות אנרגיה, והפעם הרשימה ארוכה יותר. ח'ארג הופצץ שוב, הפעם ביתר עוצמה, אך איראן עדיין שולטת באי — זה ייקח יותר מאווירה כדי לשנות שליטה פיזית. הספינות הסיניות שנחסמו ב-27 במרץ הפכו לסמל: אפילו המדינות שאיראן ניסתה לרצות קיבלו יחס זהה. קואליציית הליווי האירופית-אמריקאית החלה להפעיל שיירות, מה שמסמן שמצר הורמוז הפך לזירת עימות ימי מתמשכת. לאורך כל זה, מוג'תבא ח'אמנאי — המנהיג העליון החדש שהגיע לשלטון תוך ימים ממות אביו — שרד בינתיים, אבל לחץ הרחוב ונזקי התשתיות מאיימים על יציבות המשטר. מרחוק, שאלת הטילים שנשמרו במנהרות קיבלה תשובה חלקית: כמה שיגורים מדויקים הוכיחו שהיכולת לא אוכלה לחלוטין. והשאלה שעומדת עכשיו על הפרק היא עד כמה ארה"ב מוכנה ללכת: עצירה לחץ כלכלי-ימי, או מהלך צבאי מלא?

הפסקת האש הושגה — אבל אל תתחילו לפתוח שמפניה. מה שיש על השולחן הוא עצירה זמנית, לא הסדר. הבעיה האמיתית מתחילה עכשיו: מה עושים עם התוכנית הגרעינית. נתאנז הופצץ פעמיים, שחיד ח'ונדאב ניזוק, אבל השאלה היא כמה מהתשתית עדיין פועלת מתחת לאדמה ומה נדרש מאיראן על מנת שהסכם יהיה אמיתי. ויטקוף אמר שהמסגרת מחייבת הפסקה מלאה של ההעשרה — אך שוק האג'נדה הגרעינית מראה שאפילו דיל מוגבל רחוק מלהיות ודאי. מוסקבה ובייג'ינג לוחצים על טהראן לא לוותר על זכות ההעשרה כעיקרון, וגם חיזבאללה דורשת שמעמדה ייכלל בכל הסדר — לא רק הסכם גרעיני דו-צדדי. מצר הורמוז עדיין לא חזר לתפוקה רגילה: חוק האגרות ביואן עדיין על שולחן הפרלמנט, ותאילנד כבר חתמה על הסכם מעבר דו-צדדי עם טהראן — תקדים שמדינות אחרות עוקבות אחריו בעניין. והשאלה שתקבע אם הפסקת האש תהפוך להסדר או תתפרק היא פשוטה: האם טהראן מוכנה לדיון גרעיני אמיתי, או שהיא מנצלת את ההפסקה כדי לשקם יכולות?