עד סוף מרץ, המלחמה הזו בת חודש וכבר ערפה את ראש הממסד הצבאי-דתי של איראן, מח'אמנאי ועד ראש הצי — מסע הרג שיטתי שהותיר את המנהיג העליון החדש של טהראן, מוג'תבא ח'אמנאי, יורש מבנה פיקוד שנראה כמו גבינה שוויצרית. מצר הורמוז סגור, נתנז הותקף, ומונרכיות המפרץ לוחשות באופן פרטי לוושינגטון לסיים את העבודה — כולל דחיפה של איחוד האמירויות לפלישה קרקעית — גם כשטרמפ אומר לעוזריו באופן פרטי שיקבל עסקה שתשאיר את המצר סגור ברובו, בסתירה ישירה לשר האוצר שלו בשידור חי. סתירה זו היא קו השבר שדרכו עובר כל השאר: הצבא האמריקאי מבצע קמפיין מקסימליסטי בעוד האיש שמורה עליו אולי כבר מחפש דרך יציאה, וההנהגה החדשה והמפוצלת של איראן מדברת בו זמנית עם וושינגטון בערוצים אחוריים תוך שהיא מכנה בפומבי הצעות אמריקאיות 'מוגזמות' — מה שאומר שמועד ה-6 באפריל אינו משא ומתן, אלא תחרות בלוף בין שתי ממשלות שאינן יכולות להרשות לעצמן להודות שהן רוצות לצאת.

השוק אומר לכם כאן משהו מדויק: כוחות ארה"ב נכנסים לאיראן, אבל אי חארג' — מרכז יצוא הנפט הגולמי של איראן, גרונה של כלכלתה — נשאר איראני, ושתי העובדות הללו אינן סותרות זו את זו, הן ההגדרה של מבצע מוגבל. וושינגטון נכנסת בדיוק במידה מספקת כדי להפעיל לחץ מקסימלי על הארכיטקטורה הגרעינית והצבאית מבלי לעורר את האפוקליפסה הכלכלית המלאה שתפיסת חארג' תייצג עבור שוקי הנפט העולמיים ועבור כל איראן שלאחר המלחמה שוושינגטון מקווה להתמודד איתה. זוהי דוקטרינת התקיפה הכירורגית עם כוחות קרקע: מספיק הסלמה כדי לאלץ את טהראן לשולחן המשא ומתן, לא מספיק כדי להשתלט על המדינה בצד השני. עקבו אחר הצעד הבא של מוג'תבא ח'אמנאי בזהירות — מנהיג עליון חדש שהמבחן האמיתי הראשון שלו הוא פלישה זרה לאדמת איראן, או שימצא דרך לנהל משא ומתן מעמדה של כבוד מיוצר, או שיכפיל את ההימור ויאבד הכל.

הנה גרסת 2026 ל'סיום מלחמה': הפעולות נפסקות, כלי הנשק משתתקים ברובם, הפסקת אש נשמרת בפועל — ובכל זאת אין הסכם גרעין, אין הסכם חתום, אין הסדר רשמי, רק הרגעה הדדית מותשת ששני הצדדים יכולים לסובב כניצחון עבור הקהל הביתי. השוק נותן סיכויים גבוהים שטראמפ יכריז על סיום השלב הצבאי ושהסכסוך יסתיים למעשה עד הקיץ, תוך שהוא נותן סיכויים גבוהים באותה מידה ששאלת הגרעין תישאר בלתי פתורה לחלוטין — מה שאומר שארה"ב תשקיע דם ואוצר בהפצצת התשתית הגרעינית של איראן מבלי לחלץ התחייבות מחייבת משפטית אחת לגבי מה שיקרה אחר כך. האות הברור היחיד בכל זה הוא שהנפט לא מזנק ל-150 דולר, מה שאומר שמצר הורמוז נפתח מחדש לפחות באופן פונקציונלי לפני שהפסקת האש מתייצבת — עמדתו הפומבית של בסנט מנצחת בפועל גם אם קבלתו הפרטית של טראמפ למצר סגור עיצבה את עמדת המשא ומתן. האירוניה המרה היא ש'כן' לסיום המלחמה ו'לא' להסכם גרעין היא התוצאה הגרועה ביותר האפשרית למיסוד: זוהי הפסקת אש, לא שלום, וכולם באזור יודעים זאת.

עד סוף השנה, מוג'תבא ח'אמנאי יושב בראש משטר שסביר יותר שעדיין יעמוד על תלו — פגוע, מבודד, חנוק כלכלית, אך עומד — והסכם הגרעין שהיה לכאורה כל מטרת המלחמה הזו נותר במרחק הטלת מטבע ממוות, מה שאומר שאיראן צולעת לתוך 2027 כשמבנה הכמורה שלה חבול אך שלם ושאיפותיה הגרעיניות בלתי פתורות על הנייר. המתח בין 'המשטר שורד' ל'אין הסכם גרעין' הוא הפאנץ' ליין האפל של כל המערכה: ארה"ב וישראל הטילו עונש צבאי הרסני, הרגו עשרות ממנהיגיה הבכירים של איראן, תקפו את נתנז, ועדיין לא הצליחו להמיר עליונות צבאית להסדר דיפלומטי בר קיימא. מוג'תבא ח'אמנאי, הבן שירש כס מלכות חרוך, מתגלה כעמיד מספיק — חלש מכדי להתחיל מחדש את המלחמה, הכרחי מבחינה פוליטית לקווי הגרעין הנותרים מכדי להיות מודח בקלות, ובעל יכולת מספקת להמתין לוושינגטון. השאלה המרחפת מעל 2027 אינה אם איראן מובסת; היא אם איראן פצועה ובלתי מטופלת מסוכנת יותר מזו שהתקיימה לפני ה-28 בפברואר.