חודש לתוך המלחמה, ומבנה המלחמה כבר נראה לעין: ארה"ב וישראל ערפו את ראש ההנהגה הצבאית והגרעינית של איראן ביום הראשון, ואז בילו את השבועות הבאים בפירוק שיטתי של כל מנוף כוח איראני — תשתית הנפט, האתרים הגרעיניים, רשתות הפרוקסי, נתיבי הספנות. איראן לא הגיבה במכת נוקאאוט אלא בדימום איטי, תקפה בכל מקום מדימונה ועד דוחא, מיסדה אגרות מעבר בהורמוז, והתקינה את מוג'תבא ח'אמנאי כמנהיג עליון בעוד ההריסות עדיין חמות. המהלך שמגבש הכל הוא תקיפת טיל השיוט של משמרות המהפכה על מיכלית של QatarEnergy בתוך המים הטריטוריאליים של קטאר — איראן כבר לא רק מגינה על עצמה, היא מענישה כל אחד בשכונה שעושה עסקים עם המערב, מסר שנמסר בנפט גולמי במחיר של 110 דולר לחבית. האולטימטום של טראמפ בפריים טיים והלחישה בערוץ האחורי דרך איסלאמאבאד הם אותו מסר בשני רגיסטרים: לארה"ב יש שעון מתקתק, איראן אומרת שהיא לא תנהל משא ומתן תחת אש, ואי שם בפער הזה נולד השלב הבא של המלחמה הזו.

השוק אומר לכם כאן משהו מדויק: כוחות ארה"ב כמעט בוודאות ייכנסו לאיראן, אבל כרג' איילנד — עורק הייצוא הראשי של הנפט האיראני — כמעט בוודאות יישאר איראני. קראו את השילוב הזה בזהירות, כי הוא שולל פלישה והוא שולל כוח אווירי טהור; מה שהוא מתאר הוא פלישה ממוקדת, מבצעים מיוחדים או דחיפה קרקעית מוגבלת שנועדה לטהר את הורמוז או לנטרל איום ספציפי, לא לתפוס שטח. ארה"ב נכנסת, עושה את עבודתה הכירורגית, ויוצאת — מה שאומר שאיראן סופגת את המכה, שומרת על הנכס הכלכלי-סמלי ביותר שלה, וזוכה להילחם ביום אחר. צפו בכרג': כל עוד האי הזה מניף דגל איראני, טהראן יכולה לטעון באמינות שהיא לא נשברה, רק חבולה.

זהו השלב שבו התותחים משתתקים ברובם אך הסכסוך נשאר חי מאוד — השווקים נותנים סיכויים גבוהים שטראמפ יכריז על סיום המבצעים הצבאיים וכי תושג צורה כלשהי של הפסקת אש, אך הסכם הגרעין צפוי להיכשל באופן גורף והנפט לעולם לא יגיע לסף הקטסטרופלי של 150 דולר שיאותת על קרע כלכלי אמיתי. התמונה המתקבלת היא יציאה אמריקאית קלאסית: הממשל מקבל את רגע ה'המשימה הושלמה' שלו, הנפט הגולמי מתייצב בחזרה בטווח כואב אך ניתן לניהול, ואיראן שומרת על תוכנית ההעשרה שלה שלמה מכיוון שאף אחד לא באמת עשה עסקה לגביה. הפסקת האש וההכרזה על סיום המבצעים הם כלים פוליטיים, לא פתרונות אסטרטגיים — הם עוצרים את הדימום מבלי לסגור את הפצע, ושאלת הגרעין שהתחילה את כל העניין נשארת פתוחה באופן בולט ומסוכן.

עד סוף השנה, הרפובליקה האסלאמית שרדה — חבולה, מבודדת בינלאומית, נענשת כלכלית, אך שלמה מבנית ומונהגת על ידי ח'אמנאי, רק צעיר יותר. השוק נותן למוג'תבא סיכויים סבירים להחזיק בשלטון ונותן למשטר עצמו סיכויים חזקים לא ליפול, מה שאומר שהפגנות הרחוב והשברים הפנימיים לא הספיקו כדי להטות את הכף; מהפכות זקוקות לוואקום, ומשמרות המהפכה עדיין ממלאים אותו. האירוניה האכזרית ביותר טמונה בין תחזיות ההישרדות לתחזית הסכם הגרעין: איראן עמדה בכל זה — ההתנקשויות, פצצות חודרות הבונקר בנתנז, אמברגו הנפט, אובדן הפרוקסי — ועדיין יוצאת ללא הסכם, מה שאומר שהתוכנית שהצדיקה את המלחמה נשארת גם פגועה וגם בלתי פתורה. שושלת ח'אמנאי שורדת את השלב הראשון, שאלת הפצצה שורדת את המלחמה, וארה"ב ואיראן נכנסות ל-2027 בדיוק היכן שהיו במשך ארבעים שנה: נעולות בעימות שאף אחת מהן לא יכולה לסיים.