חודש חלף, והחשבון אכזרי: התקיפות הראשוניות של מבצע "זעם אפי" לא רק הרגו את ח'אמנאי — הן ערפו ראש של מבנה פיקוד שלם בלילה אחד, והותירו את המנהיג העליון החדש של איראן, מוג'תבא, עם חצי שרשרת פיקוד, כלכלה מתפוררת ואינפלציה של 50% שנשיאו שלו מכנה איום קיומי. איראן נלחמת בחזרה בעוצמה — דימונה, סאות' פארס, בסיס סעודי שככל הנראה סומן מראש במודיעין רוסי — אבל ההתנגדות היא פרפורי גסיסה של משטר שיודע שהוא מאבד את העלילה האסטרטגית. הדיפלומטיה המתקיימת באיסלאמאבאד אמיתית, אבל ההכחשה המגיעה מטהראן גם היא אמיתית: משמרות המהפכה והנשיאות מושכים לכיוונים מנוגדים, וזה בדיוק סוג השבר הפנימי שהופך את המהלך הבא לבלתי צפוי ומסוכן. שימו לב לאי חארג' — טראמפ אמר את הדברים הברורים בקול רם, לפנטגון יש את התוכניות על השולחן, והשאלה היא לא אם הסלמה מגיעה, אלא אם הדיפלומטיה יכולה להקדים את לוח הזמנים הצבאי.

השוק ציפה לפרמיית מלחמה שמעולם לא התממשה במלואה — סיכויים גבוהים מראים שנפט גולמי לא יפרוץ את רף 105 דולר עד סוף מרץ, וזה דבר יוצא דופן בשקט בהתחשב בכך שמצר הורמוז סגור חלקית, בסיס סעודי נפגע זה עתה, ונחתים נפרסים. מה שהשוק באמת אומר לכם הוא שסוחרים מאמינים שהשיבוש מוגבל — כואב, אך לא סוף העולם — וכי מספיק אספקה חלופית ורזרבות אסטרטגיות נמצאות במשחק כדי לרסן את הזינוק. זהו האות הראשון לכך שהעולם החליט בשקט שהמלחמה הזו נשארת אזורית. שימרו את זה בזיכרון, כי זה קובע את כל מה שיבוא אחר כך.

שלוש תחזיות, סיפור אחד דחוס: כוחות ארה"ב כמעט בוודאות ייכנסו לאיראן, אבל האי חארג' כמעט בוודאות יישאר איראני, והמצר כמעט בוודאות יישאר משובש — ושלוש העובדות הללו יחד אומרות לכם שזו פשיטה, לא כיבוש. וושינגטון מהלכת על חבל דק באופן כמעט בלתי אפשרי: להיכנס חזק מספיק כדי לאלץ את טהראן לשולחן המשא ומתן, אך לעצור לפני סוג התפיסה הטריטוריאלית שהופכת מלחמה לכיבוש ומקפיצה את מחירי הנפט מעבר לנקודת ההישרדות הפוליטית. המתח הוא שטראמפ כבר אמר שהוא רוצה את חארג' — אז או שהפנטגון ירגיע אותו, או שהשוק טועה באחת ההימורים הללו. אם חארג' יחליף ידיים, כל הסיפור ישתנה; אם לא, הפעולה הקרקעית היא למעשה הצגה כוחנית יקרה מאוד. שימו לב אם הפיצול הפנימי באיראן — קווי משמרות המהפכה הקיצוניים מול נשיא המתחנן להפסקת אש — יקבע אם יש צד איראני קוהרנטי מספיק כדי לקבל את הכפייה.

עד הקיץ, התותחים ישתתקו — אבל השאלה הגרעינית לא תיפתר, והפער הזה בין הפסקת אש להסכם הוא המקום שבו הסיפור האמיתי מתרחש. סיכויים גבוהים מראים שלא יהיה הסכם גרעין רשמי, אבל סיכויים טובים יותר מחצי מראים שתהיה הפסקת אש וטראמפ יכריז על ניצחון בכל מקרה, וזו בדיוק התוצאה שהממשל הזה יחתור אליה: להפסיק את הירי, לטעון שניצחת, ולהשאיר את הארכיטקטורה הקשה לאחר מכן. הנפט לעולם לא יגיע ל-150 דולר, מה שמאשר את קריאת השוק ממרץ — זו תמיד הייתה קמפיין כפייה, לא קרע ציוויליזציוני — אבל המצר ככל הנראה ייפתח מחדש או ייפתח חלקית, מה שייתן לכולם דרך מילוט מכובדת. האירוניה חדה: המבצע הצבאי המשמעותי ביותר מאז עיראק מסתיים לא באמנה אלא בלחיצת יד שמכסה על המחלוקת המרכזית, ומעמד תוכנית הגרעין של איראן נותר מעורפל בכוונה על ידי שני הצדדים.

כאן התחזיות הופכות לממש לא נוחות: המשטר ככל הנראה ישרוד כמוסד, אבל יש סיכויים טובים יותר מחצי שמוג'תבא ח'אמנאי — האיש שירש את כס אביו באמצע המלחמה — לא יישב בכיסא הזה עד ראש השנה. זו לא סתירה, זה משבר ירושה שמתרחש בתוך מערכת שמחזיקה מעמד טכנית, כלומר איראן נכנסת ל-2027 כרפובליקה אסלאמית מוכרת אך כזו שדיממה, עברה טלטלה והושפלה בדרכים שלא ייפתרו בצורה נקייה. סיכויי הסכם הגרעין נוחתים כמעט בדיוק על הטלת מטבע, וזו דרכו של השוק לומר שהוא באמת לא יודע — והעמימות הזו היא הדבר הכנה ביותר בכל ציר הזמן הזה, כי הפסקת אש ללא הסכם גרעין היא רק ההפסקה, ומי שינהל את איראן ב-2027 יירש גם את התלונה וגם את הצנטריפוגות.