חודש חלף, ולוח התוצאות נראה כך: המנהיג העליון מת, בנו מנהל את מה שנותר מהמדינה הדתית, אחד עשר אלף מטרות הותקפו, ומצר הורמוז הפך לכביש אגרה בחסות סינית — וזו בדיוק התוצאה שוושינגטון הפציצה כדי למנוע. "שבועיים עד שלושה שבועות לנסיגה" של טראמפ הוא הרמז; שינוי משטר הוכרז כהישג, אך משמרות המהפכה עדיין מאיימים על אפל וגוגל, מטוסי B-52 עדיין טסים מעל אדמת איראן, ואף אחד לא ציין את "הצד השלישי" שישמור על המצר פתוח לאחר עזיבת הצי. שימו לב לפער בין הקפת הניצחון לעובדות בשטח — הפער הזה הוא המקום שבו הסיפור הזה חי.

השוק נותן סיכויים טובים יותר מחצי שכוחות ארה"ב ייכנסו לאיראן עצמה, תוך מתן סיכויים כמעט ודאיים שהמצר לא יחזור לתנועת ספנות רגילה עד סוף אפריל — ויחד, שני ההימורים הללו אומרים לך בדיוק איזה סוג מלחמה זו: כירורגית, עונשית ובלתי שלמה אסטרטגית. וושינגטון מוכנה להכניס כוחות מעבר לגבול כדי לרדוף אחרי מה שהמפציצים לא יכלו לסיים, אך היא אינה מוכנה — או אינה מסוגלת — לאלץ את נתיב המים להיפתח מחדש נגד פעולות מעבר בתשלום סיניות והטרדות משמרות המהפכה בו-זמנית. האירוניה המלוכלכת היא שארה"ב יכולה להיכנס לאיראן ביתר קלות מאשר לפתוח מחדש את הכביש המהיר הימי חמישים מייל מחופה; בעיית הורמוז הפכה לבעיה סינית, ושום כמות של נחתים לא תתקן זאת.

שלושה הימורים, תמונה אחת קוהרנטית: טראמפ מכריז על סיום המבצע הצבאי, התותחים שותקים מספיק כדי לקרוא לזה הפסקת אש, אך הסכם הגרעין מת עוד לפני שנחתם — והרצף הזה אינו מקרי, זו אסטרטגיה. וושינגטון מקבלת את יציאתה, טהראן מפסיקה לדמם, והשאלה הבסיסית של העשרת אורניום איראנית נדחית בשקט לערפל הדיפלומטי, שם היא לא יכולה להביך אף אחד לפני בחירות האמצע. הפסקת אש ללא הסכם גרעין פירושה שכל ארכיטקטורת המלחמה הזו — ההצדקה המוצהרת, אחד עשר אלף המטרות, פצצות חודרות הבונקרים בנתנז — הפיקה הפסקה, לא פתרון; שימו לב אם להפסקת האש יש שיניים או אם אלה רק שני צבאות מותשים המסכימים להפסיק לקרוא לזה מלחמה.

עד סוף השנה, השווקים אומרים שמוג'תבא ח'אמנאי כמעט בוודאות עדיין בכיסא אביו, המשטר עצמו שורד בהסתברות גבוהה, אך הסכם גרעין נותר בגדר הטלת מטבע הנוטה לכישלון — והקונסטלציה הזו היא ההגדרה העגומה של הרפובליקה האסלאמית לניצחון. הם איבדו את יורש המייסד שלהם, את מפקדיהם הבכירים, את מתקני ההעשרה שלהם ואת מפקד הצי שלהם, והם עדיין עומדים, שבלוגיקה של מדינות מהפכניות זה מספיק כדי לטעון שהם ניצחו. הסכנה האמיתית כעת היא איראן פצועה, בעלת עמימות גרעינית, תחת מנהיג עליון בלתי מנוסה שיש לו כל תמריץ להתארגן מחדש בשקט ואין לו שום תמריץ לחתום על משהו; הפסקת האש קנתה זמן, אך שעון ההפצה עדיין מתקתק, ואף אחד בסיפור הזה לא באמת פתר את הבעיה שבגללה יצאו למלחמה.